ענת אבוקיה גרוזובסקי – סדרת העבודות "רְחָמִים" נוצרה בעקבות עשרות רישומים שעשיתי בזמן מלחמת "צוק איתן", שבמהלכה נחשפה לראשונה עובדת המנהרות. ידיעה זו הציפה אותי בפחדים קיומיים שלא הכרתי.  במאות הרישומים מתקיים, עולם עליון ועולם תחתון וביניהם מנהרות אינסופיות המובילות לשום מקום. את תחושת הדחיסות, חרדה ,כליאה ומוות תרגמתי לסדרת עבודות הכדים הנוכחית. דמוי האישה ככלי מכיל או ככלי-רחם הנושא עובר מתקיים במסורת תולדות האומנות לצד תפקידו הנוסף ככד קבורה. מצד אחד סמל לחיים ופוריות ומאידך מכיל את אפר המוות.

אורלי לנדבר טרלובסקי – "שדות". בארבע קערות קרמיקה, אורלי מבטאת את הדאגה והטראומה שחוותה במלחמה, כאמא, כבת זוג לחייל וכאשה מנותקת מביתה שבשער הנגב.  קערת "כיסופים" היא ביטוי לגעגוע לשדות כמקום של ריפוי. קערת "רגע מוחלט" – קערה המתארת מנוסה ופרידה מהחיים וביטוי של אהבה מוחלטת. קערת "שבר כלי" מתארת רגעים אינטימיים ומשפחתיים בקיבוץ שנגדעו באכזריות. קערת "תקווה" מתארת רגע של שחרור חוחית אל החופש. פרחי השדה של חודש מרץ מבטאים את הזמן שחלף מאז השביעי לאוקטובר וכן את התקווה לשחרור החטופים.

גילה מאיירס – "שקופים", "קהל מזדמן". גילה מביאה דמויות מהיום-יום שקשה להגדיר את זהותן. הדמויות מבטאות כאב ובדידות וגילה מספרת שזו הדרך שלה לגעת במקומות כואבים בבני אדם. "האיור הראשוני הינו לפעמים אלים, לא מדוייק ולא "גמור", אך הוא מאפשר לצופה את החופש לדמיין ולהשלים את החסר. המצעים המגוונים לעבודות שלי הם חלק אינטגרלי מהיצירה. מקום מיוחד בגוף העבודות שלי תופסים המצעים השקופים. הם מסמלים עבורי את כלל האנשים שכאבם שקוף." בעבודתה של גילה נכרת החמלה לסבל האנושי בכלל, ולסבל של האסון הנוכחי בפרט.

ענת עין-דור –"כֶּתֶם". ענת מספרת שכל פרט מאירועיי המלחמה שימשו כמניע ליצירה. בסדרת העבודות ענת מביאה דימויים של פנים מפוחמות, חללים אטומים, קרעים בקירות , פערים באדמה, שקי גופות וכיסויי פנים. ענת מביעה הזדהות עם תחושת המחנק, העינויים, חוסר האונים של הקורבנות והחטופות, ויחד עם זאת סדר שיאסוף את התחושה הכאוטית. "בעת התהליך חיפשתי ארגון , סדר, אשר יאסוף את התחושה הכאוטית האבסטרקטית והמתפזרת שלי, באמצעות חלוקת גודל הדף לממד זהה, במחשבה של יצירת סידרה, האחת מובילה אל השנייה כמו צרור ירי."

לימור צרפתי מקס – "ללא מילים". "העבודות נוצרו במיוחד לתערוכה והן דור ההמשך של עבודות שיצרתי ב2013 ". לימור מספרת שבעקבות המלחמה יצרה עבודות המדברות את ההשחתה וחילול הגוף הנשי. "רציתי להביע את האימה והפחד שחשתי כששמעתי את סיפורי הזוועה בעיקר כלפי נשים וילדים. בתהליך הבנתי שאני רוצה ליצור גם גרסה בחמר שחור, מתוך חשיבה על המחבלים כמפלצות מהגיהינום. אולי הם לא אנושיים? אולי הם עשויים מחומר אחר? העבודות מבטאות את הניגודיות בין האכזריות של המחבלים לרכות של הילדים והקורבנות.

אליסיה שחף – בסדרת העבודות "אני יודעת את שירת המלאכיות שלובשות אפר", מופיע הדימוי של ציפור הפניקס המסמלת את המחזוריות של טראומה וריפוי, אסון ותקומה. האגדה מספרת שהפניקס חי במדבר מאות שנים. לקראת מותו מכין עוף החול לעצמו קן מענפי קינמון ושורף את עצמו. מן האפר של הפניקס השרוף מתגלה לאחר זמן רב עוף חול חדש. "מאז שאני חיה בישראל, וביחוד מאז ה 7 לאוקטובר, התחושה היא שהמוות מוחשי. אני תוהה, איפה המקום של האהבה והתשוקה והחיים השלמים והטובים. האם אפשר בכלל להכיל אהבה ותשוקה ויופי וקסם בתוך המוות?"

מרב שין בן-אלון – "מופשטת" – בעברית למילה 'מופשטת" יש כפל משמעות. העבודה מתייחסת לא רק לציור מופשט אלא לפעולה אלימה של הפשטה. זהו ניסיון לקחת את העבודה למקום שמתרחק מההקשר של הציור המופשט, ולחבר אותו לחוויה של הגוף הנשי. העבודה "שלוש פעמים" – מבטאת את תנועות ועקבות הגוף, בניסיון לא לדבר על החוויה הטראומטית אלא לדבר אותה! לתהליך היו שלושה שלבים: הרישום מלפני עשור, העבודה על הבד בחודשים שלפני המלחמה, והשלב השלישי נעשה לאחר המלחמה. האירוע הטראומטי הקולקטיבי גרם לעבודות להיות מובנות, מכאיבות ומרפאות.

מירים (מריומה) קישי – ציור קיר "שדות" בקיר מחוץ לגלריה. בשבועיים שלאחר השביעי באוקטובר מירים הסתובבה בשדרות לפגוש אנשים כדי לכתוב ולצייר את סיפוריהם. אל מול הקושי, הזמנו ממירים ציור קיר בנושא תקומה. בציור הקיר רואים את הנוף האזורי הפסטורלי, החיטה, הכלניות והציפור כסמל לאופטימיות וחופש.