ד״ר ריי ביטון, רופאה ואם לשתי בנות קטנות, ישבה בשבעה על גיסה, אל״מ רועי לוי ז"ל, מפקד היחידה הרב-מימדית שנהרג ב7.10 וידעה בלב שהיא לא יכולה להישאר במקום שבו הייתה. מתוך כאב אישי עמוק, צמחה אצלה שליחות חדשה: היא התעקשה להתגייס למילואים, עברה קורס קצינים, ונכנסה לעזה כרופאה צבאית גדודית. בריאיון מעורר השראה, ריי משתפת על הבחירה הלא מובנת מאליה, על הרגעים מתוך הקרבות  ועל איך זה להיות גם אמא, גם קצינה, גם רופאה במלחמה.

סרן (במיל') שירי גרין, קצינת מבצעים בת 27 בגדוד מילואים של הנח"ל, הייתה בעיצומו של טיול בחו"ל כשהתעוררה לבוקר של 7 באוקטובר. היא קמה לרצף שיחות שלא נענו בפלאפון, ואז ראתה את הכותרת בחדשות: "ישראל במלחמה." מבלי להסס, היא טסה הביתה ומיד ארזה תיק ונסעה היישר לצפון להצטרף לגדוד שלה. בריאיון החשוף, שירי משתפת על תחושת השליחות, על האחריות הכבדה שבחמ"ל בזמן אמת, על תפקוד בתוך אירועים של נפגעים ואיך מנסים לשמור על קור רוח כשסביבך כאוס.

נירי, פרמדיקית ולוחמת בת 24, הוקפצה ב-7 באוקטובר עם גדוד מילואים לצפון. שם, עברה ממקום למקום בשטח תחת איומי טילים וכטב"מים ובזמן התמרון בלבנון טיפלה בפצועים תחת אש. בריאיון היא משתפת בתחושת חובת ההוכחה ובתחושת השליחות – אבל גם ברגע שבו הרשתה לעצמה פשוט להיות. ליצור. להביא רכות. היא כבר לא צריכה להוכיח שהיא מסוגלת – היא פשוט מרשה לעצמה להיות גם וגם.

מיטל פלדמן, רנטגנאית ואם לשלושה, נקראה ב-10 באוקטובר, שלושה ימים אחרי מתקפת חמאס,  להצטרף ליחידה לזיהוי חללים בבסיס שורה. היא לא היססה, אף שמעולם לא ביצעה משימה כזו לפני כן. בריאיון מטלטל היא משתפת על הימים הראשונים, הריח שלא עוזב, ההתמודדות הבלתי פוסקת עם המוות והצורך האנושי לראות, לגעת, וללחוש מילים אחרונות

במשך שנים טאשה פז הצליחה להדחיק את הזיכרונות. אבל בשנת 2022, במהלך שיחה במקום העבודה – פתאום הכול חזר אליה: המראות, הריחות, התחושות. כעשור קודם לכן, כשהייתה לוחמת בקרקל על גבול מצרים, היא חוותה פיגוע טראומתי. שנים לאחר מכן, בלי אזהרה, הפוסט-טראומה התפרצה בעוצמה. בריאיון חשוף היא משתפת על הדרך המפותלת לאבחון, על ההבדלים בין גברים לנשים בהתמודדות ובטיפול בפוסט-טראומה צבאית ועל שירות המילואים אחרי ה-7 באוקטובר

ב-7 באוקטובר, רס"ן מאי טלקר, אז סגנית מפקד היחידה לדימוי טקטי, קיבלה משימה לפקד על חילוץ מבלים ממסיבת הנובה. כשהגיעה עם צוותה לשטח המסיבה, הבינו שהן לבדן – וכבר אין את מי להציל. המשימה השתנתה באחת: לאתר, לספור ולפעול לחילוץ גופות כשעדיין מתחוללים קרבות בכל השטח. בעדות מטלטלת, מאי משתפת ברגעים הבלתי נתפסים, בתחושת השליחות שדחפה קדימה – לצד הקושי בביצוע המשימה המורכבת, האחריות והכאב שהולכים איתה עד היום.

ענבל ז'ורנו חיה שנים רבות בחרדה שמשהו רע יקרה לילדות שלה. ב־7 באוקטובר, בשעה 8:42 בבוקר, הסיוט הזה הפך למציאות כשקיבלה הודעה מבתה קארין שהייתה באותו הזמן במסיבת הנובה: "אם אני לא חוזרת, אני רוצה שתדעו שאני אוהבת אתכם." בריאיון כנה, אישי וחשוף בפרויקט "נשים מספרות מלחמה", ענבל משתפת על ההתמודדות היומיומית עם האובדן של קארין, על התחושות הקשות שמלוות אותה מאז, ועל האהבה שלא נגמרת. סיפור על אימהות, שבר, וחיים שממשיכים – גם כשאין יותר תשובות.

סיגל קראוניק, מבארי, אמא לארבעה, ידעה מיד כשפגשה את אריק – שהוא האחד. חודש אחרי שהכירו, היא הציעה לו להתחתן. ארבעה חודשים אחרי – הם כבר היו נשואים. יחד, הם בנו חיים מלאים ואוהבים בקיבוץ בארי. בבוקר ה-7 באוקטובר, חייה התהפכו. אריק, רבש"ץ הקיבוץ, יצא מהבית עם שחר כדי להגן על המשפחה והקהילה שלו – ולא שב. במסגרת 'נשים מספרות מלחמה', סיגל משתפת על ההתמודדות, על הכוח שבבחירת המילים, ועל הדרך שבה היא מספרת את סיפור חייה – לא רק לעצמה, אלא גם לעולם.

ב-7 באוקטובר, יעל אקסלרוד עבדה כאחות טיפול נמרץ בביה"ח תל השומר. עם הגעת הפצועים הראשונים, הבינה שמתרחש אירוע חמור בסדר גודל שהמדינה לא חוותה קודם. באותם רגעים היה לה ברור שהיא מתגייסת למילואים ומצטרפת ליחידות לוחמות בעזה. בריאיון, יעל משתפת את החוויות המיוחדות של אישה מילואימניקית בשדה הקרב, ומספרת על אירועים משמעותיים שהשפיעו עליה והשאירו עליה חותם לאורך הדרך.

בבוקר ה-7.10, צפנת נוב-גולומב, עובדת סוציאלית בכירה במרכז הרפואי סורוקה, הוקפצה למחלקת המיון בביה"ח ומה שראתה באותו יום לעולם לא תשכח. צפנת הייתה בין הדמויות הראשונות אותן פגשו שורדים מהמסיבה, מהיישובים וחיילים וחיילות שנשאו עמם את זוועות אותו יום טראגי. מסע שהתחיל באותו יום ארור ונמשך חודשים ארוכים בהם טיפלה צפנת בתושבי היישובים שנפגעו בבתי המלון אליהם פונו. סיפור של מקצועיות, חמלה אינסופית, ועשייה אנושית שממשיכה לתת תקווה וכוח ברגעים שבהם הם הכי נדרשים.